ראיה היסטוריוסופית

ב,ה

בני ובנותי היקרים והאהובים,

חשה רצון להתחלק עמכם על המתרחש.

כידוע לכם עליתי ארצה מתוך אהבה ומשיכה עצומה לגאולת ישראל- הקרקע והעם.

זכיתי לראות את מלחמת ששת הימים. זכיתי להשתתף ביום העצמאות שנה לפני- בהתלהבות ותחושת אחריות לאומית ושמחה עמוקה על אשר זכינו להיות בארצנו. זכיתי לראות את הגאוה של חייל משרת, של חיל האויר ,של כל חיל בנפרד אגדות מתגלגלות על ההישגים והניסים ועל העזות של החיילים. זכיתי לשמוע את שיריה של נעמי שמר שהתנבאה על איחוד ירושלים, כל העולם שר "ירושלים של זהב"

מלחמת ששת הימים פרצה, השגחת ה' ניהלה את הכוחות, ניצחון מוחץ למרות שדם בנינו נשפך.

היה עוד אירוע בלתי נשכח: מבצע יונתן. אגדי, נועז- כל העולם ראה בישראל את אלוקיו- כפשוטו.

ואז התחילה ההידרדרות, לאט לאט ומהר בקצב. מלחמת יום כפור באה כהפתעה. אבל עמוק בישראל. מהפכה חברתית- הישראלים הפכו לאדונים וניצלו את עבודתם הזולה של הערבים. המשק הישראלי השתנה. הערבים רק הלכו והתרבו. שלטונות ישראל היו לוקים בחסר באמונתם בצדקת דרכם. הם התנצלו כל הדרך על הניצחון, לא השלימו עם הניסים אף לא עם הזמן. ממלחמת ששת הימים המדיניות הישראלית הופכת להיות אנטי ישראלית.

אומנם קמות ההתנחלויות מיישבים את יהודה ושמרון- השג אדיר 300000 איש. כל הפעילות של האיש האמוני לא מסתדרת עם השלטונות ופועלים כנגד היהודים.

תחילת האנטיפאדה הערבית הביאה את הלא יאומן. זירזה את השלטונות בפעילות האנטי ישראלית שלהם. הם נלחמו בעוז ונחישות על הארץ והצליחו לקבל הכרזות על עזה ויריחו תחילה.

שלטונות ישראל גירשו את גוש קטיף בלי רחמים. הגירושים המשיכו מדי פעם בקטן, בתי משפט עסוקים במתנחלים העוברים על החוק ( אחרי שהשלטונות שינו את חוקי ישראל לאנטישמיים).

מלחמת לבנון הראשונה והשניה- חסרות משמעות מעבר להרוגים שהלכו לעולמם.

ההתקפות מעזה הלכו וגברו אחרי הגרוש ושבע שנים אחרי, אנו נמצאים במצב בלתי נסבל וישראל תקפה את עזה. אך לא כדי לחסלם, וווי! אלא כדי לצאת מדי חובה.

לפעם ראשונה הופגזו גם תל אביב וגם ירושלים מעזה.

הולכת לקום מדינה ערבית בשטחי ישראל, ואנו צריכים לתת דין וחשבון מה עושים. השלטונות משתפים פעולה עם האוייב נגדנו.

אני מאמינה שיקום בינינו דוד המשיח להצילנו מן האויבים ומן המתיוונים

יהי רצון!