הוליסטיות- התכללות
"ה' אלוקינו ה' אחד"
בהיותנו בתוך עצמנו, מאוד קשה להביט החוצה. בדרך כלל אפילו אם מביטים
רואים את עצמנו בלבוש אחר. ככל שמתבגרים
נפתחות העיניים יותר.
בעולם שכולו פריטים ואנו אמורים לטפל בפרטים מאוד קשה לראות אחרת.
בכל התחומים החל מרפואה ועד לחקלאות, בריאות, בניה סביבתית,
ארכיטקטורה, לבוש, אוכל וכו'
משפחה ,זוגיות וכו', אהבה
האמרה "ואהבת לרעך כמוך" היא סותרת את עצמה. באהבה עצמית
אין מקום לעוד מישהו. הכל זה אני. אהבה היא אנוכית. כדי להגיע
לאמרה, אתה צריך לעשות מקום אצלך
לעוד מישהו. הזולת היא נמלה כמוך, אך יש לה מקום, עצמאות, כבוד. היכולת לכבד את
הזולת כמות שהיא בלי לכבוש, לטרוף אותה זו מציאות "ואהבת כמוך"....
הסוד ב"ה' אלוקינו ה' אחד" הוא "אפסי ואין עוד".
במצב שאתה רואה את עצמך כנמלה, כמשהו אפסי יש מקום להתחיל לראות. עוד. בדרך כלל
ה"אני" מסתיר את העולם. זה הפרגוד הגדול לעיוורון -האנוכיות. איך יורד
הפרגוד הזה.? הקב"ה מציע את המדבר....במדבר האדמה ערומה מזמינה אותך להתפשט
עוד ועוד עד שאתה מתחיל לראות........
נניח שהצלחנו להגיע למצב של אני ואפסי ( זה צריך להיות שעור לגברים) אז אפשר להבחין ביחסי גומלין בין האיברים בגוף-
בריאות, בין היסודות באדמה ובצמח- חקלאות, בין האדם לחברה, בין האדם לסביבה, בין
המכלול האנושי והחלל, בין חלל והאדמה, בין האדם למבנה מגורין, בין החיות לאדם ואז
המסקנות המתקבלות שונות לגמרה מן המסקנות של המדע היום, שם העיקר הוא כוחניות
ואונס הטבע. במדע המסקנות מתקבלות במעבדה כאשר מבודדים את הנושא מן הסביבה שלו
ובודקים אותו כשלעצמו. אבל בטבע הבריות מתנהגות תמיד בהשפעת הסביבה שלהן. לכן
המסקנות של המדע אינן שייכות למציאות.
על פי תרבות יוון העתיקה, שהיא הבסיס למדע היום ולתרבות המערבית בכלל,
האדם הוא המלך, והוא משליט עצמו בכל מציאות טבעית בכח אפילו באונס.
משטחים הרים ובונים מגדלים. לא נעשה נסיון לשלב את הגורמים, לזרום עם
הטבע. הטבע הוא אויין לאדם. לאדם יש שקול
דעת אחר ולא משתלב עם הטבע. הנסיון המערבי הוא ליצור מציאות אנושית זרה ושונה מן
הטבעית.
זה בתרבות המערבית. אבל בתרבויות אחרות בעולם השלישי, אנו כן נמצא
שילובים מעניינים- בין האדם לטבע- למרות שלא מגיעים ל"ה' אלוקני ה'
אחד". בשבטים אפריקאים נמצא פתרונות טבעיים לטיפול בחקלאות, לעומת האדם הלבן
שהפתרונות שלו הם אלימים ....הרי במכונות הוא משתיק ואונס את הטבע כדי להשליט את
רצונו. בכלים כבדים חורש ומרסס, מדביר ורומס את הטבע.
למשל בחקלאות- לאחד יש אדמה מליחה. פתרון משלב זה ללמוד לעבוד בנתונים
אלו. פתרון אחר זה להחליף את האדמה
לאדם יש נכס. אצל האדם הלבן מיד מיישרים בכלים כבדים את האדמה. בתרבות
אחרת בונים טרסות בגבעה ומנצלים אותה ללא הרס.
אדם כובש שטח. מיד הוא מרסס ומחסל את האוכלוסיה הטבעית במקום. מה
שאינו יודע הוא שע"י כך הוא משנה את איזון העולם וזה לרעתו, דבר שיחוש יותר
מאוחר.
בתרבות המערבית משתמשים בחדרים סטריליים. פרוש הדבר שהם חסרי אויר
טבעי. ברגע ששינו את הרכב האויר באופן מלאכותי זה פוגע באדם בגדול, התוצאה היא
בבני אדם חלשים יותר ופגומים יותר. האדם
שינה את איכות המים, החליף אותם לשתיה עם תוספות למיניהן, משנה את טיב האדמה
ע"י תוספות של חומרים שהכל ביחד משנה את איזון הטבע. האדם שוכח שהוא נזר הטבע והשנוי באיזון הבריאה
פוגע קודם בו.
המהפכה עתה, מחפשת באמצעות האמצעים הטבעיים שהקב"ה הטמין בבריאה כדי
לעזור לאדם, את הדרך לחיבוק עולמות וניצולם לטובת הבריאה ולהתקדמות לקראת המודעות
העולמית שה' אלקינו ה' אחד........
זוגיות
טבע בנו ,הקב"ה מציאות של אהבה שהיא מאוד יצרית בגיל העשרה.
בזכותה האנשים מתחברים ומחפשים את החיבור. תכף אחרי החיבור מתעוררות בעיות של
פגיעה הדדית. הפגיעה נובעת מן האנכיות. האנוכיות יוצרת עיוורון שלילי, וחוסר יכולת
להבחין במציאות של האחר.
הסוד בזוגיות הוא להחמיא לצד
השני, כדי לעודד ולהגדיל את המציאות של היחד. אין מקום לויתורים. ויתורים כואבים.
אלא בהסתכלות חיובית ,לחפש ולגלות את הצדדים החיוביים של הבן/בת זוג ולהחמיא, גישה
זו מקרבת את שני הצדדים למציאות של היחד.
ממש פלא לראות איך מחשבה חיובית מאפשרת צמיחה של תכנים חיוביים.
מושג האחריות האישית הוא מושג מפתח. אחריות על דבריו. " תעשה כל
מה שיוצא מפיך" , הזהירה התורה את החומרה של הדבורים החסרי בסיס. תשמור לומר
רק דברים שאתה יכול לקיים. ואז תיצור בסבבך אימון, שאין רמיה. תלמד מן התורה- דבר
ה' ברא עולמות. ואכן הדבור שלנו בורא עולמות או מחריבם. לכן הזהר מה יוצא מפיך, כי
האחרים עלפי זה שופטים. כוונות, טעויות
וכו' מסבכות את המציאות. צריך תמיד
לראות את התכלית אליך אתה חושף להגיע,
ולהתאים את דברך לכך. כי מתרשמים מן הדבורים . הדבור כמעשה.
עוד כלי לאדם כדי לחזק את האחריות כלפי הזולת. עיניים על הראש. בזכות
העיניים אנו רואים עולם ונהנים ממנו. העיניים קרובות לנשמה או ליצר.
היצר מנצל את העיניים כדי להביע עצמו. העיניים יכולות להטעות. העיניים
רואות את הריבוי ועלולות לשכוח את התכלית
האחת. לכן ציווה אותנו הקב"ה לשים
תפילין בין העיניים כדי להישמר מן העיניים.
בני זוג מדברים בעיניים. יופי! אם זה תואם את התכלית. סביב יש בני עוולה שמנצלים את העיניים כדי לשחק
עם בנות חמודות וצעירות , כדי להטעות וכו'
חינוך ילדים
באותו אופן. תוך התעודדות של הילד בתכנים החיוביים שלו נותנים לו
לצמוח. אז הוא בעצמו דואג לצדדים השליליים שלו. לא צריך להאיר את הבעיות ולבקר.
צריך להאיר את התכנים החיוביים בזכותם הילד יתאמץ לאמץ ולפתח
תכנים חיוביים.
הילד לומד בקצב מוגבר. תהליך הלמידה הוא קודם כל בחיקוי. מגיל 0 הוא
מחקה את אשר הוא רואה. עד גיל 5 קבע כבר את האישיות שלו. הרבה לפני שהתחיל לדבר.
הוא מחקה את הוריו , את אחיו, את המטפלות והוא לומד. יוצא שדוגמה אישית היא קובעת
את העתיד של הילד עוד לפני שנדברנו.
לכן הורים, אם רוצים לחנך צריכים להסתכל בעצמם ולתת דוגמא אישית.
" מה שהיה הוא מה שיהיה" באופן חיובי ושלילי כאחת אם לא מטפלים בצדדים
השליליים אצל ההורים. כאשר ההורה מטפל בעצמו הילד לומד שיש עבודה כל הזמן כדי
להשתפר, שום דבר אינו עומד בקנו. כך הוא ילמד לטפל בעצמו בצדדים הדורשים טיפול. כך
לומדים שהאישיות נבנית בשלבים, במשך החיים. ישנו נתון מלידה, אך כדי שיבוא לידי
בטוי צריך עבודה של שנים רבות לאורך החיים. האב והאם בגיל שנתיים של הפעוט שונים
מאב ואם בגיל העשרה של הילד.. כולנו
לומדים במשך השנים שהאישיות נבנית במשך 120 שנה, כאשר רק הולכת ומתגבשת לברכה.
מחלות
באופן הפוך על הפוך מחלות ומשברים הן הברכה על העולם.
יש התנהגות ידועה ונוחה בעולם המערבי שהמחלות שייכות לרופאים ובתי
חולים. אלה מזדקרים ומרויחים הרבה כסף מן הבורות של האנשים.
אבל יש גם שמבינים. שהמחלות והמשברים באים לזעזע את האדם לתקן עצמו,
לעשות תשובה וללכת ביושרה.
המחלות והמשברים זועמים: קח אחריות על עצמך, אתה מוביל את עצמך
לאבדון, קום ותקן. המחלות הן בשבילך כדי שתכיר מה השורש הלקוי שם צריך לעבוד לשם
תיקון.
היום כבר נכתבו ספרים על רפוי עצמי מסרטן ועוד מחלות קשות והרפואה
הרגילה הרימה ידיים אחרי שהאנשים ניסו את הכל.
האחראי והאשם למחלות אינו האויר, והעונה ומזג האויר....מספיק להאשים
את הקב"ה על הבורות...אכן יש בחירה בין טוב לרע, בין בריאות למחלה, בין יפה
למכוער, בין פשע לחסד. האחראי לבחירה זה
האדם בעצמו. "ובחרת בחיים" צועק הכתוב.
